1. בכתב תביעה שהגיש התובע, עותר הוא לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו סך 40,322 ש"ח. כנגד הנתבע מס' 2 ניתן פסק דין, המקבל את התביעה עוד ביום 26.9.11 ועתה אפנה להכריע במחלוקת שנפלה בין התובע לבין הנתבע מס' 1 (להלן: "
הנתבע").
2. בכתב תביעתו טוען התובע, כי הוא הבעלים ברישיון הפעלת מונית מספר 936-9590 (להלן: "
רישיון ההפעלה") וכי במשך שנים הוא השכיר לנתבע, מתווך ברישיונות הפעלה לרכבים ציבוריים, את רישיון ההפעלה שבבעלותו. לטענת התובע, במהלך השנים 2008 ו- 2009 השכיר הוא את רישיון ההפעלה לתובע בהתאם לשני הסכמים המצורפים כנספח א' לכתב התביעה. עוד טוען התובע, כי ביום 18.3.09 נודע לו כי הוטל עיקול על חשבון הבנק שבבעלותו ע"י עיריית ירושלים, ומשבירר פשר צו העיקול, הסתבר לו כי לחובתו רשומים בעיריית ירושלים כ- 80 קנסות חנייה בגין עבירות חניה שבוצעו בתחומי העיר ירושלים בשל החנייתו שלא כדין של הרכב המופעל עפ"י רישיון ההפעלה שבבעלות התובע.
3. לטענת התובע, בעקבות פנייה שבוצעה באמצעות ב"כ הנתבע לעיריית ירושלים, הסתבר כי לא ניתן לבטל את דרישות התשלום (הדו"חות) או להסב אותם על שם הנהג ברכב המופעל עפ"י רישיון ההפעלה - הנתבע מס' 2; ולפיכך, כך לטענת התובע, ובהתאם לאמור בסעיף 5 להסכמים המצורפים כנספח א' לכתב התביעה, על הנתבע לשלם את מלוא סכום חובו של התובע כלפי עיריית ירושלים. בנוסף, טען התובע, כי בהתאם לשני תצהירים שנתן הנתבע מס' 2 ביום 23.3.09 ו- 30.11.09, בהם הודה הנתבע מס' 2 כי הוא ביצע את עבירות החנייה, יש לחייב את הנתבע מס' 2 במלוא סכום התביעה.
4. בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו את הסכומים שלהלן: סך 10,172 ש"ח בגין דוחות חנייה נכון ליום 13.2.11, סך 150 ש"ח בגין הוצאות גבייה, סך 5,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, טרטור והוצאות וסך 25,000 ש"ח בגין "פיצוי בגין לשון הרע". בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 12.12.2012 הודיע ב"כ התובע כי מרשו הצליח להפחית את סכום הקנסות מושא הדו"חות הנ"ל והוא שילם סך 6,355 ש"ח לסילוק חובו כלפי עיריית ירושלים. לפיכך ביקש התובע להקטין מסכום התביעה את ההפחתה בסכום החוב (דהיינו מסך 10,172 ש"ח ל- 6,355 ש"ח- ראו דברי ב"כ התובע בעמוד 4 שורה 13 ובעמוד 15 שורות 3 ו- 4 לפרוטוקול).
5. בכתב הגנתו טען הנתבע, כי בין בעלי הדין מערכת יחסים עסקית מזה 15 שנה, במסגרתה שוכר הנתבע את רישיון ההפעלה מאת התובע ומשכירו לצדדים שלישיים עבור עמלת רווח קטנה. הנתבע טוען כי בהתאם לתקנות התעבורה מקום שרישיון ההפעלה מושכר לבעל רכב ציבורי, נרשם הרכב, במאגר הרישום המתנהל במשרד הרישוי, על שם בעל רישיון ההפעלה. בשל האמור לעיל, ומפאת החשש שמא יבצע שוכר רישיון ההפעלה או הנהג ברכב עבירות תנועה או עבירות חניה ודרישות קנס תישלחנה לבעלי הרישיון, נוהג הנתבע להחתים את בעלי הרישיונות על התחייבות להעביר לידיו כל דרישה או דו"ח תנועה או דו"ח חנייה תוך 7 ימים ממועד קבלתם, וזאת על מנת שיוכל להסב אותם באופן שיירשמו על שם מבצע העבירה, וזאת בהתאם להסכמים בינו לבין השוכר ובהתאם לתצהירים עליהם חותם שוכר רישיון ההפעלה מבעוד מועד.
6. עוד טוען הנתבע, כי על בעל הרישיון להעביר אליו דו"חות מיד, מאחר וניתן לבקש לבטל את דרישת הקנס עפ"י דו"ח התנועה או דו"ח החניה ולהעבירו של שם מבצע העבירה תוך תקופה מוגבלת. הנתבע טוען כי התובע לא המציא אליו דו"חות במועד ועל כן לא ניתן היה להסב דוחות אלה באופן שסכומם יוטל על הנתבע מס' 2. משלא קיים התובע את הוראות ההסכם, כל לטענת הנתבע, אין לו להלין אלא על עצמו ולא חלה על הנתבע החובה לפצותו.
7. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, נחקרו על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.
8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לדחות את התביעה. אנמק מסקנתי זו בקצרה.
9. היה זה התובע שצירף לכתב תביעתו את שני ההסכמים אשר מתייחסים להשכרת רישיון ההפעלה לנתבע בתקופה שבין 17.1.08 עד 17.1.09 ובתקופה שבין 17.1.09 עד 17.1.10, כאשר התובע טוען, כי הסכמים אלה הם הם עילת תביעתו. נעמוד להלן על הוראות ההסכמים.
10. בשני ההסכמים מופיע סעיף 5 בעל לשון זהה, המהווה, לשיטת התובע, את עילת תביעתו ואשר קובע כדלקמן:
"בכל מקרה שהוגש כנגד צד ג' תביעה משפטית אזרחית או פלילית בקשר לנזק או עבירה שנעשתה כתוצאה משימוש המונית הנ"ל, על צד ב' לפצות בכל נזק שייגרם לצד א'".
11. לא ניתן לקרוא את סעיף 5 הנ"ל מבלי לקרוא את סעיפים 22 להסכם המתייחס לשנת 2008 וסעיף 21 להסכם המתייחס לשנת 2009. סעיף 22 הנ"ל קובע כי
"צד א' מתחייב למסור לצד ב' כל דו"ח או דרישת תשלום בגין השימוש תוך 7 ימים מיום קבלתם"; ואילו סעיף 21 הנ"ל קובע:
"צד א' מתחייב למסור לצד ב' כל דו"ח, תביעה, דרישה לתשלום תוך 7 ימי עבודה מיום קבלת הדו"ח - תביעה, כדי שצד ב' יעשה הסבה ע"ש הנהג שביצע את הדו"ח או הנסיעה בכביש 6".
12. בטרם אדון במשמעות הסעיפים הנ"ל, כאשר הם מופיעים בהסכם אחד, אסלק מדרכי טענה שהעלה הנתבע במהלך חקירתו שכנגד- והיא כי סעיפים 21 ו- 22 שצוטטו לעיל, הוספו בשלב מאוחר יותר, לאחר שהסתבר שקיימים מעל 80 דו"חות חניה שלא שולמו ואשר מקורם בשנים 2008 ואילך, וכי סעיפים אלה לא היו קיימים במעמד חתימת ההסכם (ראו טענה זו בעמוד 5 שורות 25-28 לפרוטוקול). טענה זו אני דוחה מן הנימוקים שלהלן:
א. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה או בתצהירי עדות ראשית מטעם התובע ודי בכך כדי לדחות טענה זו, המהווה שינוי חזית המחלוקת כפי שנתחמה בכתבי הטענות. לנתבע לא ניתנה ההזדמנות להתייחס לטענה זו בתצהיריו או בכתב הגנתו, וכאמור די בכך כדי לדחות טענה זו.
ב. ההסכמים בהם מופיעים שני סעיפים אלה צורפו לכתב התביעה ע"י התובע ועל כן טענת התובע נשמעת מופרכת מקום שהוא הוא אשר צירף הסכמים אלה מבלי שיסתייג מן האמור בהם. ועוד, התובע עצמו העיד בפניי כי בידיו נותרו הסכמים אשר לא נושאים את הסעיפים 21 ו- 22 הנ"ל אולם אין הוא יכול להציג הסכמים אלה (ראו עדות התובע בעמוד 6 שורות 4-6 לפרוטוקול). אילו טענתו זו של התובע מבוססת, יכל הוא, על נקלה, להמציא את ההסכמים המקוריים שלא מופיעים בהם שני הסעיפים שבכתב יד.
13. נפנה כעת לבחינת ההסכם בין הצדדים על כל סעיפיו. בטרם בחינת ההסכם יש לציין כי אין מחלוקת כי התובע ידע היטב כי הנתבע הינו מתווך ברישיונות ההפעלה וכי אין הוא משתמש בעצמו ברישיון ההפעלה (ראו עדותו של התובע בעמוד 6 שורה 31 לפרוטוקול, כאשר הוא משיב לשאלת בימ"ש:
"אני ידעתי שהנתבע מתווך ושהוא אחראי להשכיר את רישיון ההפעלה לצד שלישי".
14. שילוב סעיף 5 (אשר קובע את התחייבות הנתבע לשלם כל הוצאה או דו"ח או עונש שנובע מן השימוש ברכב המופעל עפ"י רישיון ההפעלה) עם הוראות הסעיפים שהוספו בכתב יד וכאשר ברור לצדדים כי הנתבע מתכוון להשכיר את הרישיון לצד ג' מביא למסקנה כי אומד דעתם של הצדדים הנלמד מהסעיפים שהוספו בכתב יד, הוא שתנאי לתחולת סעיף 5 להסכם הוא קיום התחייבות התובע להמציא את הדו"ח תוך שבעה ימים. כאמור, אין הנתבע משתמש ברישיון ההפעלה, והוא משכירו לצד ג' והמצאת דו"ח תוך שבעה ימים מיום קבלתו, מאפשרת לתובע לפנות לעירייה ולהסב את הדו"חות על שם מי שמשתמש ברכב- מבצע העבירה, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת הדו"ח. ביטול דו"ח והסבתו על שם מבצע העבירה אפשרית לפי הוראות סעיף 229 (א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב -1982 אשר מקנה למי שקיבל דרישת תשלום לפנות לתובע בבקשה לביטול הדו"ח תוך 30 ימים והתובע רשאי לבטל את הדו"ח ולהעבירו על שם מבצע העבירה, לפי הוראות סעיף 229 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי הנ"ל הקובע כדלקמן:
" תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח כי לא נעברה עבירה או כי היא נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, או אם היה סבור שבנסיבות המקרה אין ענין לציבור בהמשך ההליכים; התובע יערוך רישום של הודעת תשלום קנס שביטל וינמק את החלטתו; לענין סעיף קטן זה, "תובע" - כמשמעותו בסעיף 12, אם הוסמך במיוחד לענין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה".
15. ברור מנוסח ההסכם לרבות מנוסח שני הסעיפים שהוספו בכתב יד, כי הנתבע לא ישלם את הודעות הקנס שיתקבלו, אם לא תינתן לו תחילה ההזדמנות להסב דרישות אלה על שם הנתבע מס' 2 , והזדמנות זו יכולה להינתן לנתבע רק ע"י מסירת הדו"חות בטרם חלפו 30 ימים מיום קבלתם בידי התובע. התחייבות הנתבע לשלם כל דרישת תשלום או קנס מותנית בהמצאת הדו"ח על מנת שינסה להסבו לשם מבצע העבירה. פרשנות אחרת להוראת ההסכם, מביאה לתוצאה שהצדדים לא התכוונו אליה והיא שהתובע יכול שלא למסור את הדרישות (הדו"חות) לשם הסבתם על שם מבצע העבירה ובכל זאת, על הנתבע יהא לשלם את מלוא סכום הדו"חות למרות שהתובע לא קיים התחייבותו עפ"י ההסכם.